העולם שטוח ובסופו תהום, ספר שיריו של שי לוביאניקר, עומד כולו על הקצה. בין אהבה לבדידות, בין תשוקה להזדקנות, בין הגוף החי לתודעת המוות, לוביאניקר בוחן שוב ושוב את המקומות שבהם הקרקע הבטוחה של החיים נסדקת. "אהבות ראשונות אינן מתות", הוא כותב, "הן ככאבי פנטום באפלת התודעה" – וכך גם בספר כולו: מה שהיה אינו נעלם, אלא ממשיך לפעום בגוף, בזיכרון ובשפה. 

אלא שהתהום אצל לוביאניקר אינה עטופה בחגיגיות. שירתו מערבבת באומץ בין הנשגב ליומיומי, בין הומור לכאב ובין תשוקת הגוף לתודעת המוות (כמו בשורות החזקות: "אהבת נעורי מתה, ‏אך חיה בי. ‏בשרה נרקב, ‏גל עצמות, ‏תל נמלים, ‏גל עד של נעורים"); ובתוך כל אלה נותרת כמיהה עיקשת למגע, לקִרבה, לחיים: "בכל יום אני צריך לזכור לא לשכוח לאהוב". 

העולם שטוח ובסופו תהום הוא ספר שירה חכם, חזק ומרתק. לוביאניקר מלמד אותנו ששירה אינה מנסה להרחיק אותנו מן התהום, אלא לעמוד על שפתה, להביט מטה ולגלות שגם שם אפשר עדיין לאהוב, לצחוק ולכתוב. האם צריך יותר מזה?

יקיר בן-משה